החלטה בתיק בג"ץ 697/05

השופט א' רובינשטיין:

א.        (1)    עד שנת 2003 הועסק העותר, נכה צה"ל, כמורה לנהיגה ובוחן מטעם משרד התחבורה. בעקבות אירוע אפילפטי, שלישי במספר, בתהליך שראשיתו לאחר תאונה שלמרבה הצער נחבל בה בשנת 2003, הופנה העותר למכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שהמליץ לפסלו רפואית מהחזקת רשיון נהיגה מכל סוג, ולהפסיק את העסקתו כבוחן נהיגה. ביום 10.9.03 קיבלה רשות הרישוי את המלצת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ופסלה את העותר מהחזקת רשיון נהיגה. בערר שהגיש העותר לפי סעיף 55א לפקודת התעבורה, תשכ"א - 1961 לועדת ערר הפועלת לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 נקבע בינואר 2004 כי ניתן לדון מחדש בבקשה באוגוסט 2004. ביום 1.8.04 נערכה לעותר בדיקה חוזרת במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, והומלץ לאפשר לו להחזיק ברשיון נהיגה מדרגה ב' בלבד, ולא מדרגה ג'. על כן נקבע שאין להעסיקו כבוחן נהיגה, ושעליו לעבור בדיקה נוספת כעבור שנה. ביום 2.8.04 אימצה רשות הרישוי את המלצות המכון במלואן. לא הוגש ערר על החלטה אחרונה זו.

           (2)    במקביל, אימצה ועדה רפואית מחוזית את המלצת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים להפסיק את העסקת העותר כבוחן נהיגה. ערר שהגיש העותר לועדת העררים נדחה ביום 18.8.04, ונקבע אי כושר לשנה להמשך תפקוד כבוחן נהיגה, שלאחריה תהא בדיקה נוספת. ביום 19.7.05 נבדק העותר בועדה רפואית מחוזית, וזו קבעה ביום 31.7.05 כי הוא כשיר לעבוד כבוחן תיאוריה, אך לא כבוחן מעשי. על החלטת הועדה קיימת אפשרות ערר, אך לא נמסר אם העותר מימש זכות זו.

ב.        (1)    בעתירה - שהוגשה בינואר 2005 - מבקש העותר להשיג הן על פסילתו מלהחזיק ברשיון נהיגה, והן על הפסקת עבודתו כבוחן נהיגה. נטען כי בדיון שנערך בעניינו באוגוסט 2004 התבססה רשות הרישוי אך ורק על מסמכים רפואיים ישנים שעמדו בפני הועדה משנת 2003, מבלי שנערכו לעותר בדיקות רפואיות חדשות, ותוך התעלמות מחוות דעת רפואיות, שצורפו גם לעתירה, לפיהן העותר כשיר לנהוג ולשמש כבוחן נהיגה. כן התייחס העותר להשלכות הכלכליות הקשות של הפסקת עבודתו כבוחן נהיגה.

           (2)    לטענת המשיבים דין העתירה להידחות על הסף, הן בהיבט רישיון הנהיגה, שכן לאחר בדיקה רפואית עדכנית יוכל העותר לפנות לועדת הערר, והן בהיבט עבודתו כבוחן, שכן מקומו של עניין זה בבית הדין לעבודה, וגם כיוון שאושרה העסקתו כבוחן בתיאוריה (אף שציינו בהקשר זה כי בכוונת המשיבים לעבור למיקור חוץ של הבחינות העיוניות, דבר העלול להשפיע על העסקת העותר).

ג.        (1)    לא נוכל להיעתר לעתירה, עם כל ההבנה כלפי העותר. רשות הרישוי אכן פסלה את העותר מלהחזיק ברשיון נהיגה מהסוג בו חפץ, והדבר נבע מנסיבות אובייקטיביות של מצבו הרפואי, אך המחוקק קבע הליך שבדין להשגות על החלטותיה של רשות הרישוי. שלב ראשון בהליך זה הוא פניה לועדת ערר רפואית לפי סעיף 55א(ב) לפקודת התעבורה, כפי שאכן עשה העותר ביחס להחלטה משנת 2003. סעיף 55א(ד) לפקודה קובע מפורשות כי לא יוגש ערעור על החלטת רשות הרישוי שניתנה מטעמים של כשירות רפואית אלא לאחר שניתנה החלטה של ועדת הערר הרפואית. נציין כי גם אילו היה מוגש - ונדחה - ערר, היה על העותר לערער לבית המשפט המחוזי, וסעיף 55(א1) לפקודה מגביל ערעור זה לשאלות משפטיות בלבד. יצוין כי באוגוסט 2005 תוקנה הפקודה ונקבע כי ערעור כזה יוגש לבית המשפט לענינים מינהליים, תוך שמירה על ההגבלה לשאלות משפטיות. לבסוף נציין כי בהתאם להחלטת רשות הרישוי מיום 2.8.04 על העותר לעבור בדיקת ביקורת כעבור שנה, היינו לעת הזאת, בה יוכל להציג את חוות הדעת הרפואיות שצירף לעתירתו, וחזקה שיינתן להן המשקל הראוי. מעבר לעובדה שהעותר לא מיצה את ההליכים שעמדו לרשותו, אין מקום איפוא לדון במסקנות הועדה מאוגוסט 2004 שעה שעל העותר לעמוד לבדיקה חוזרת עתה.

ד.        אין בידנו להיעתר לעתירה גם בעניין העסקתו של העותר. לעותר עמדה האפשרות לערער על החלטת הועדה הרפואית המחוזית בתוך 60 יום מיום קבלת ההחלטה, ובכל מקרה, מקומו של ההליך בבית הדין האזורי לעבודה, לו סמכות ייחודית בעניין. שלא כסוגיית מניעתו של רשיון הנהיגה שהיא סכסוך בין הפרט לרשות, ומקומה העתיד בבית המשפט לעניינים מינהליים, סוגיית העסקתו של העותר על ידי המשיבים תחומה הוא דיני העבודה, וממילא ראוי לה להתברר בערכאה הייחודית לעניין זה. נשוב ונזכיר כי העותר צפוי לעמוד לבדיקה רפואית חוזרת בימים אלה, ויתכן שתהיה לה השפעה גם על סוגיה זו.

ה.        אדרש בקצרה לסוגיה נוספת העולה מתוך העתירה והתגובה. ברי כי אין תפקידו של בית המשפט לדון מחדש בסוגיות הרפואיות לגופן. דבר זה מעוגן הן בהוראות המחוקק המגבילות את הערעור לשאלות משפטיות בלבד, הן בנסיבות הספציפיות. בעניין זה כבר נקבע כי "אם לא נפל פסול מסוג הפגמים שיש בהם כדי לפסול החלטה מינהלית-מקצועית של הרשות, לא ישים עצמו בית המשפט מומחה תחת מומחי הרשות" (בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4), 754, 767, השופטת ביניש). אלא שעיון בהחלטות הועדות השונות שדנו בעניינו של העותר, מעלה שלפחות בחלק משמעותי אינן מנומקות, ומסיבה זו קשה מאוד להעבירן תחת שבט הביקורת. מסתבר שלעותר, שהופיע אישית בפני חלק מהועדות, היתה הזדמנות להציג את חוות הדעת מטעמו, אך מן הראוי היה שדבר זה יבוא לידי ביטוי במסקנות ובהנמקתן (לגבי חשיבות ההנמקה הכתובה ראו רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף (טרם פורסמה); בג"צ 266/05 פילנט נ' אל"מ דני עפרוני - סגן הפרקליט הצבאי (טרם פורסם)).

ו.        ולבסוף, נראה כי לאחר בדיקות עדכניות, טוב יעשו הצדדים אם ייוועדו יחדיו באופן שיאפשר ליבון ממצה של כל הסוגיות, כך שמחד גיסא יישמר כנחוץ אינטרס הציבור במישורי הבריאות והבטיחות, ומאידך גיסא יהא ברור כי נשמעו כל טענותיו של העותר, בטרם ישקול מיצויים של הליכים נוספים.

ז.        כאמור, אין בידינו להיעתר לעתירה.

           ניתנה היום, כ"ג בתשרי תשס"ו (26.10.2005).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: